אין חוקים

אין חוקים, אין חוקיות.

אני מקפידה לדבר על זה בביקור הראשון לחיים. ״ילדים לא מגיעים עם הוראות הרכבה כמו של איקאה״ אני אומרת תמיד בהצלה, אבל גם עם הרבה חמלה של ״אמאל׳ה, כמה אתם לא יודעים וכמה אתם לא יודעים שאתם לא יודעים״. ויש הורים שבאמת לא מצליחים לבד. יש את האלה שלא מגיעים אלי כמעט, רק מדי פעם להגיד שלום. ויש את אלה שחוזרים. על גזים, ועוד כאבי בטן ועוד פליטות, אולי להישקל רק עוד פעם. ומי צודק אם כל אחד אומר משהו אחר, והאחות בטיפת חלב מפחידה?

התשובה שלי הרבה פעמים זה ללמוד, להתנסות, להיות אדיבים כלפי עצמם, שזה לוקח זמן, וצריך לזכור לבקש עזרה. אני מסבירה שאין חוקים, אולי חוץ מזה שאסור לטלטל תינוק. ומה שמתאים לילד אחד לא בהכרח מתאים לילד אחר, לכן צריך להקדיש זמן להקשיב, ולפתח אינטואיציה. בסוף אתם תדעו מה הכי טוב לילד שלכם, אתם עוד כמה חודשים תיכנסו ותהיו ספצים שלו.

אני באמת מאמינה בזה. גם כשמגיעים אלי עם מחלת החום הראשונה, או הממושכת הראשונה, או ש״אף פעם לא הגיע לחום כל כך גבוה״. אי אפשר לדעת, אפשר רק לתת לזמן לעשות את שלו. לגלות לנו מה בקלפים. הרי אני נביאה ואין לי כדור בדולח. לעקוב ולראות.

ואז הגיע הרצון לילד. אני יודעת כמובן שיש זוגות שעושים IVF. אם מהלימודים והעבודה ואם מהמשפחה. וידעתי שאף פעם לא נכנסתי להריון. 33 שנה שקדמו לנדב, חצי מהם פעילה מינית, ואף פעם זה לא קרה בטעות. ולא שלא פספסתי גלולה, או שלא נפלתי לגבר הזה שהחליט שהוא פשוט לא מסוגל עם קונדום. אבל כשרציתי ילד, עם נדב, התחלנו רגיל. קשה לי עם מקלות הביוץ, וגם ככה כל דבר שאני משתינה עליו תמיד יוצא שלילי. ננסה פשוט לפי כאבי הבטן שלי, וסה״כ תכלס המחזור סדיר.

ואז מלחמה. הכוונה ליצור חיים כבר הוצהרה לפני. הזמן הוא בדיוק אחרי ההתמחות וכשסוף סוף פגשתי את אהבת חיי, ורופא הפיריון שלי אומר שאין זמן לבזבז. והנה - מלחמה. סערה של מוות ופחד וחרדה, ואנשים יוצרים תינוקות. אומרים שיהיה בייבי בום. שמלחמה עושה יצר חיים. וכמה שאני רציתי להיכנס להריון. הייתי חייבת. זו הייתה השתוקקות מהמטורפות שהכרתי. וזה לא קורה. עוד חודש, ועוד סקס שאת אומרת ׳אין סיכוי שמכל האהבה הזו לא יצרנו עכשיו את הילד שלנו׳. ועוד מחזור ועוד מקל שאני משתינה עליו מוקדם מדי וזורקת לפח כי ידעתי שלא באמת היה טעם לבדיקה, והנה שוב היא שלילית כמובן.

וזה עדיין לא קרה. העוצמתיות של המלחמה, ונוכחותה ביום יום, דעכו. אני כבר בשגרה אחרת, אני ישנה כל יום בבית, אני עושה ספורט, רזיתי ב-25 ק״ג. אני ממשיכה טיפול ומחפשת איך לפתור את כל מה שאולי יכול להיות ״מכשול פסיכולוגי״ או ״רוחני״. אני עושה IVF, לוקחת את התרופות בזמן, מזריקה איפה שאומרים, מגיבה הורמונלית די סבבה לאישה בגילי (סילחו לי על הציניות). וזה עדיין לא קורה. למה אין חוקים? למה לא מספרים לי מתי זה יהיה? איך זה יהיה? איך זה ירגיש?

לפעמים אני מרגישה שמרב שהקשבתי לאחרים סביבי, מרב שצפיתי מהצד בכל כך הרבה סצנות, המוח האנליטי שלי ב-overload, ולא מצליח לזקק את החוקים של החיים מהכל. אם נחשפתי לכל כך הרבה דאטא בחיי, איך אני לא יודעת כבר את כל התשובות? האם זה לא אמור לעשות את הכל פשוט יותר? אפילו בהתמודדות עצמה? הרי בטוח איפה שהוא אני יודעת איך זה יסתיים. או שלא...