הצופה מן הצד

ביליתי את רב שנות חיי, לפחות את רב שעות ה״פנאי״ שלי, מול הטלוויזיה. כבר ביסודי זו הייתה הבריחה שלי. הייתי צופה מלא בטלוויזיה, היה לי מסך בחדר. אני זוכרת שאבא שלי התעצבן למה אני רואה כל כך הרבה ואני אמרתי לו שאני דווקא לומדת מזה המון. במקום לעשות בעצמי, לקחת סיכון, להיות - הסתכלתי מבחוץ.

ובסוף לקחתי סיכונים. תמיד ראיתי טלוויזיה, תמיד סדרה כזו או אחרת אצלי בבינג׳. אבל בשנות ה-20 שלי כן חייתי, טיילתי, עשיתי, צחקתי, נפלתי, נשברתי. ואז הדיכאון, שאולי היה מותאם לנסיבות החיים, הביא אותי שוב לברוח. התנסיתי בכל מיני סוגי בריחה, אבל שניים היו הבחירה המועדפת, שאיפשרו לי גם להמשיך לתפקד בחברה. אוכל, וסדרות. אוכל - כשלא רואים אותי, אולי בשביל שאתפוס יותר מקום, אולי להראות שלא אכפת לי שלא רואים אותי והנה אני אעשה דווקא. וסדרות - כשאני מתקשה לעשות, או יותר נכון להראות את עצמי. כשקשה לי בחוץ, להיות, לחוות, לקחת סיכון מול אנשים אחרים - אני בוחרת לצפות מן הצד.

ואולי זה איך שאני מרגישה היום, בחדר המרפאה שלי. עוד ועוד זוגות עם הורים, או רק אמא או רק אבא ולפעמים גם רק סבתא. נכנסים אלי להראות לי רגע קטן בחייהם, ולבקש את עזרתי. כשהם נכנסים אני קולטת כל כך הרבה. האמא באה לבד או עם מישהו? השיער לא מסודר והיא כל כך מרוטה היא כנראה לא ישנה הלילה אה? האבא רזה ממש - אומר שזה לא בכוונה ופתאום משתף במחלה שהייתה לו ועוד לא ברור מה הלאה. הילד רגוע? מפחד מזרים? מנומס? מסודר? אולי 10 דקות מפגש ואני כבר צפיתי בכל כך הרבה מהם. ועוד סצנות כאלה. ועוד.

ואני חוזרת הביתה להמשיך לצפות בחיים של אחרים. זה ממש נחמד לי, ואני אוהבת את זה. אבל הבעיה היא שאני מרגישה ככה כל הזמן מבחוץ. לא מסתכלים על החיים שלי. מי עד להם? האם הם שווים? האם כשאני נכנסת לחדר של רופא, או מפגש אקראי אחר, מעניין מה יש מאחורי החיוך? האם קולטים עוד דברים? האם לאנשים יש יצר ״לחטט״ לי בחייםֿ? כמו פפראצי שרק מחכה להצצה כלשהי.

ואולי אני מפספסת כמה שכן. נדב שותף למסע, הוא רואה הכל ובוחר להישאר, להמשיך. מטופלים שצמאים לעיתים לפרטים מחיי, האם יש לי ילדים ואולי איך היה לי בחופש. המטפלים שלי, שאני חושפת בפניהם את מעשיי בשבוע האחרון וקולטת כמה זה רווי, כמה עשיתי וכמה הרגשתי ובעצם כמה שהזמן איתם, השעה הזו, לא מספיקה כדי בכלל לכסות את כל מה שעובר עליי. והם רוצים לשמוע.

אבל להורים שמגיעים אלי, יש משהו שבהכרח אין לי. אין לי את ההורות. והיעדר היכולת ההדדית לצפייה אחד לתוך חייהם של השני, גורם לי להרגיש צופה מן הצד. כאילו אני חשופה לעשרות טריילרים קצרים בנטפליקס. זה גורם לי להרגיש חוסר. מעניין מה הייתי עושה לולא המצאת הטלוויזיה. אולי הייתי מאלה שהולכות לאיבוד בספרים? האם עכשיו, אני אצליח לצאת מן החוץ ולהיכנס פנימה? ולהפסיק להרגיש כאילו יש מסך זכוכית בינינו? כאילו החיים היומיומיים שלי שונים מהרוטינה שלהם? האם אני זו ששומרת אותי בחוץ כי קל פה יותר?

אולי אני יודעת כמה זה קשה לגדל ילד. אני רואה כל יום את היעדר השינה, החרדה, התסכול, החוסר ודאות. אני חשופה לכמה הרגשות האלה אינטנסיביים, כמה חיות יש בהם. וזה כל כך מפחיד. מרגיש לי כל כך מחייב. שלא יהיה לי לאן לברוך. ואולי זה קל יותר מבחוץ? להמשיך לראות את ההבזקים מתוך הסיפור שלהם? לשמוע על חוסר שינה אבל לסיים עם זה אחרי כמה דקות של מפגש? לא להיות זו שדואגת כל כך שלבן שלה יש אבחנה על הרצף האוטיסטי ולא יודעת מה לעשות עם זה בכלל.

האם אני קורבן של החיים שהביאו אותי לפוזיציה הזו? או שאני זו שבוחרת ובעצם בורחת באלרגנטיות מלהתמודד עם החיים? או האם אני בכלל דפוקה ולא יכולה להבין שהחיים שאני חיה, כך או אחרת, בדיוק ככה אמורים להיראות החיים. אין משהו שאני מפספסת. אני באמת רק צופה מהצד. all good.