זו ילדותי השנייה

זיכרונות. תמיד מרגיש לי שאין לי מספיק, שאני אמורה לזכור יותר.

אני זוכרת את התמונות באלבום בגדול. אני בניתי סביבם סיפור, או שזה מזכיר לי באמת סצנה שלמה מעבר לסטילס של אותו הרגע.

אני זוכרת אותי תינוקת בידיים של אמא שלי, ויודעת שהיא אהבה אותי וחיכתה לי. וכך גם אבי ואחותי. אני זוכרת את אחותי משחקת איתי, וסבתא שלי על הרצפה איתי. הכל מתועד. אני זוכרת את הילדה ששיחקה, בחדר מלא בובות ובמסדרונות, ובחדר של אחותה. אני זוכרת אותי משחקת עם שיקויים באמבטיה (שזה דווקא לא מתועד). אני זוכרת את החברות ואת השמחה של לרקוד ממול למראה.

הילדה המצולמת הזו, עזרה לי לחזור לחיים. במשבר קשה, אחרי 5-6 שנות טיפול, הבאתי את האלבום תמונות האחד שיש לי בבית, לתוך חדר הטיפולים. שאלתי את המטפלת שלי, ענבר, ׳איפה היא? איך אני חוזרת אליה?׳. ועצם השאלה כנראה החלה את המסע חזרה אליה. אליי. עברתי למטפל אחר שעזר לי לבטא אותה, למצוא את קולה, את זעמה המודחק. גיליתי את נדב, שאהב את אותה הילדה מהתחלה, ועדיין מוקסם ממנה. נזכרתי מה זה להיות תמימה, ולעשות פרצופים, ולהרגיש שאני זו אני ושכולם בטח מסביב נפעמים איך אני מחוברת לאותה הילדה.

חזרתי לחיים. התחלתי לחוות רצונות וצרכים. היו לי כוחות לרדת במשקל, התחתנתי. הנה אני במציאות, משלימה את הפערים שהיו מכל ה-detour שעשיתי. והרגשתי שייכת. או יותר נכון, יותר שייכת. אבל לא מספיק. אני עדיין באיחור, עדיין זו שיצאה לסיבוב, התהפכה עם החיים ועברה שיקום. אני לא מצליחה להרגיש שאני זו שמסתכלים עליה ואומרים ״וואו״. שרוצים להיות כמוה. כמו ה״מקובלות״. ה׳לידיה׳ וה׳שירה׳ של העולם.

כשהייתי ביסודי, חוויתי לראשונה דחייה. הייתה לי חברה טובה שבחרה בסוף להיות חברה של בנות אחרות, ודחקה אותי החוצה. מאז אף לא הייתי אחת מהבנות. תמיד הייתי זו שרוצה להיות חלק, ולא נותנים לה. תמיד חוויתי שאני בחוץ, והן בפנים. אז הייתי לבד. גם בחטיבה ובתיכון, לא הצלחתי באמת למצוא את מקומי. אם כבר היו לי חברים, אז הרגשתי שהם פחות טובים. שאני איתם רק בגלל שהאחרים לא רוצים אותי. שנתקעתי איתם. לא הצלחתי להתמסר לחברות, להיפתח, לקחת סיכון. רגשי. בחרתי לקחת סיכונים אחרים, לטייל לבד, לשתות עם זרים. חיים מלאי הרפתקאות. מצאתי את דרכי פנימה דרך הקטנת המודע, ניתוק מעצמי. כך הקיום היה נסבל.

ואז הגעתי לאוניברסיטה, ולמדתי מקצוע. הלכתי לאיבוד בחיי הפרטיים, אבל פתאום היו לי כלים להבין. משהו שאפשר להבין מתמטית. אנשים הקשיבו לי. כמה אהבתי שפתאום התמקמתי אחרת. אני הקודקוד של המפגש. אנשים באו בשבילי. וזה נתן לי כוח והניע אותי, גם ברגעים הכי קשים, הכי חשוכים. 13 שנים לתוך המסע הזה, ואני רק נהיית יותר ״רופאת ילדים״ ויותר טובה בזה.

אבל אני חושבת שהגעתי לפלאטו. במסלול הזה של הקריירה, אני מרגישה שאני צריכה להיות אמא. שאני רוצה. מאוד. אני רוצה לחוות בעצמי. אני לא יכולה להאמין יותר לאחרים. אני חייבת להבין וללמוד את זה בעצמי. השלב הבא של ״שווה לכם להקשיב לי״ - הוא דרך ההורות. זה כרטיס הכניסה שלי שוב לעולם החברתי. אז בעצם, הרצון שלי להיות אמא מרגיש לי כמו must. גם מבחינת המקצוע וגם מבחינה חברתית. שייכותית. בלי זה, לאן אני שייכת?

אז כל מחזור שאני מקבלת, כל תשובה שלילית על מקל או בתשובת מעבדה - אני חווה דחייה. אני שוב לא שייכת. ואני גם לא מתקדמת לעבר השייכות. הדרך היחידה שלי להיות שייכת זה להגיד כמה אני רוצה להיות חלק. אני עושה ivf, נו אתם רואים? אני ממש מתכוונת לזה. תקבלו אותי בבקשה. מה אני לא עושה מספיק טוב? למה אחרות כן?